על אימא שלי ועל ילדות. |
|
אימא שלי היא היחידה שמעולם לא התביישה לספר לנו סיפורים מצחיקים או מביכים מהילדןת שלה, בני הדודים שלי בקושי שמעו סיפורים כאלה מההורים שלהם.
אז אימא שלי דאגה לספר לבני הדודים שלי סיפורים מביכים גם על ההורים שלהם, בשביל החוויה.
דברים שהיו שייכים לה, עברו גם אלינו: ספרים שהקסימו אותי כילדה, תצרף עתיק ומתפרק, עגלת תינוק וחיילי צעצוע שסבא וסבתא שלי שמרו במחסן.
אהבנו את הדברים האלה, אהבנו ליהנות מהם והערכנו אותם. אני עדיין מעריכה אותם, הספרים הקסומים שלה עומדים אצלי על המדף.
כל הערכים שהיא הנחילה לי צרובים לי בגזע המוח היטב, כמעט כמו קעקוע.
אימא שלי כבר יחסית מבוגרת, וקצת מפחידה אותי המחשבה על לאבד אותה.
אני לא יודעת למה זה עלה אצלי פתאום, אבל הפחד הזה שם. ומאוד קשה לרסן אותו.
|
|
|
|
|
 | אחרי שאיבדתי את אבא של בפתאומיות והבנתי כמה הבגרות מציאותית וכמה נוכחות יש לשנים שעברו - אני לגמרי מזדהה איתך ומבינה אותך. תנסי להתמקד בזמן שיש לך איתה עכשיו, להתמקד בדברים שאת יכולה לעשות עכשיו. אין יום שאני לא מתחרטת על דברים שהייתי צריכה להגיד לאבא שלי ולא אמרתי. קשה להבין כמה ערך יש להווה עד שהוא הופך לעבר וכמעט נעלם. |
|
 | אני משתתפת בצערך על האובדן. זה נורא. ובאשר לאמא שלי, אני מבלה הרבה זמן בחברתה, ונוצרת כל רגע. היא לא מאוד מבוגרת, אבל זה בהחלט גורם לי לחשוב. המון המון תודה! |
|
 | נורא כף לשמוע על איך את טופסת את אמא שלך. ומעריך אנשים שלא חוששים לעמת גם ילדים עם המציאות ויודעים כיצד לעשות זאת כי יש הורים שעושים זאת בצורה שלעיתים פוגעת בילד אבל אם זה נעשה בצורה נכונה זה טוב לכולם. |
|
| לאמא שלי לא הייתה הרבה ברירה אלא ללמוד להעביר לי את המציאות, אבל זה סיפור שאינו לתגובות... תודה רבה על התגובה שלך. |
|
| עדיין זה מרשים! רוב האנשים מדחיקים, מסתירים, לא מתמודדים. אימך לא. |
|
;){kind=link}